פסק-דין בתיק ע"פ 7953/12

השופט צ' זילברטל:

1.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט הבכיר צ' סגל, וכב' השופטים מ' דרורי ו-מ' י' הכהן) בתפ"ח 40505-04-10 (הכרעת דין מיום 28.5.2012 וגזר דין מיום 12.9.2012). הערעור מופנה הן כלפי ההרשעה והן כלפי חומרת העונש.

כתב האישום

2.        ביום 29.4.2010 הוגש נגד המערער כתב אישום המחזיק שני אישומים, אשר תוקן פעמיים, כפי שיפורט להלן.

           המערער והמתלוננת, הצעירה ממנו ב-18 שנה, נישאו זה לזו במהלך שנת 2008 וביום 5.8.2009 נולד בנם (להלן: הקטין). על פי המתואר באישוםהראשון, לאחר לידת הקטין, החל המערער לנהוג באלימות כלפי המתלוננת. התנהגותו האלימה של המערער התבטאה בכך שבהזדמנויות שונות היה מכה את המתלוננת, סוטר על פניה, מושך בשיערה בחוזקה, בועט בה ועוד. ביום 14.10.2009, או בסמוך, בעת שהשניים שהו בביתם, הכה המערער את המתלוננת, וגרם לה לנפיחות, לשטפי דם ולהמטומות בצד שמאל של הפנים ובעין שמאל. המתלוננת אף נאלצה להרכיב משקפי שמש כהים כדי להסתיר את סימני החבלה. בנוסף, נטען כי במועדים שונים, כאשר המתלוננת סירבה לקיים עמו יחסי מין, המערער תקף אותה, סטר על פניה, וקיים איתה יחסי מין מלאים שלא בהסכמתה ובניגוד לרצונה. בשל האמור, יוחסו למערער עבירות של אינוס (לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ופציעת בן משפחה (לפי סעיף 334 ו-335(ב) לחוק).

           על פי המתואר באישום השני, לפני תיקונו, המערער פגע בקטין בשני מקרים: ביום 22.1.2010, תפס המערער בכוח את הקטין מידיו של אחיו וזרק אותו בעוצמה מגובה של כמטר על הספה בסלון הבית. בנוסף, נטען כי ביום 21.3.2010 תפס המערער את הקטין בכתפיו, החל לטלטל אותו בעוצמה, הטיח את ראשו במיטה, הכה בראשו, סתם את פיו, וצעק לעברו כי אינו רוצה בו. כאשר ניסתה המתלוננת לחלץ את הקטין מידי המערער, הוא הכה אותה, בעט בה בבטן וברגליים, משך בשיערה בעוצמה, תוך שהוא מושך את ראשה לאחור ומונע ממנה להגן עליו. נטען כי כתוצאה מהטלטולים ומהמכות איבד הקטין את ההכרה, הפסיק להגיב לסביבה, הקיא כאשר ניסו להאכילו, ובמשך שעות מרובות היה בהכרה חלקית. למחרת, ביום 22.3.2010 נלקח הקטין על ידי המתלוננת ואחיו של המערער לחדר המיון כשהוא מחוסר הכרה ואינו מגיב לקול ולכאב. בדיקות רפואיות שנעשו לקטין העלו כי הוא עבר טלטולים במספר אירועים (לנתון זה משמעות, כפי שיפורט להלן) ואלו גרמו לו דימומים תוך גולגולתיים מרובים ודימומים מרובים בקרקעית שתי העיניים. כתוצאה מהפגיעות הפיזיולוגיות והנוירולוגיות שנגרמו לקטין, הוא איבד את מאור עיניו. בשל האמור, יוחסו למערער עבירות של התעללות בקטין או בחסר ישע (לפי סעיף 368ג סיפא לחוק); תקיפת קטין או חסר ישע הגורמת חבלה חמורה (לפי סעיף 368ב(ב) סיפא לחוק). לאחר תיקון כתב האישום, הוסף כי הקטין עבר טלטולים מרובים ב"מספר אירועים" ויוחסה למערער גם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329א(1) לחוק).

           ביום 11.1.2011 תוקן כתב האישום נגד המערער, על דרך הוספתם של שלושה אישומים נוספים:

           על פי המתואר באישום השלישי, ביום שישי בשבוע, בחודש אוגוסט או ספטמבר בשנת 2008, טרם נישואי המתלוננת והמערער, הגיעה המתלוננת לבית המערער בעוד יתר בני הבית נמצאו במקום מרוחק. לאחר שיצאה המתלוננת מהמקלחת, נכנס המערער לחדר שיועד לה, הפיל אותה על המיטה, נשכב על המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לפורקן למרות התנגדות המתלוננת, צעקותיה ובכייה. לאחר המעשה, נעל המערער את דלת הבית ומנע מהמערערת לצאת ממנו עד ליום ראשון. בשל האמור, יוחס למערער עבירה של אינוס תוך גרימת חבלה גופנית (לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק).

           על פי המתואר באישום הרביעי, באוקטובר 2008 או בסמוך לו, טרם נישואי המתלוננת והמערער, הגיע המערער לבית חברתה של המתלוננת בו שהתה וביקש שיפתחו לו את הדלת. המערער צעק, דפק בחזקה, בעט בדלת ואיים שאם לא יפתחו את הדלת הוא יעלה את הדירה באש. לאחר שהמתלוננת פתחה את הדלת, המערער הוציאה בכוח, סחב אותה למועדון סמוך, הוריד את בגדיה והכניס את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לפורקן בניגוד לרצונה ולמרות התנגדותה ובכייה. כמו כן, איים עליה שאם תצעק יראו אותה אנשים בקלונה וחרפתה. בשל האמור, יוחס למערער עבירה של אינוס שלא בהסכמה (לפי סעיף 345(א)(1) לחוק).

           על פי המתואר באישום החמישי, לאחר האירוע המתואר באישום השלישי, התקשר המערער למתלוננת לעיתים קרובות, ביקש ממנה להינשא לו כי הם קיימו יחסי מין ואיים עליה שאם תסרב הוא יתעמר בה, ישרוף אותה באש, יחשוף בקרב בני קהילתם כי קיימה עימו יחסי מין ויוציא לה שם רע. בשל כך, יוחסה למערער עבירה של סחיטה באיומים (לפי סעיף 428 לחוק).

הכרעת הדין

3.        ביום 28.5.2012 ניתנה הכרעת דינו המפורטת של בית משפט קמא בגדרה הורשע המערער בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת קטין או חסר ישע הגורמת חבלה חמורה, התעללות בקטין או בחסר ישע, פציעת בן משפחה וסחיטה באיומים. המערער זוכה מחמת הספק מעבירות האינוס שיוחסו לו באישום הראשון, השלישי והרביעי. כן זוכה המערער מעבירת פציעת בן משפחה שיוחסה לו באישום הראשון, אך, כפי שיפורט, הורשע תחת זאת בשלוש עבירות של תקיפת בן זוג.

4.        ביחס לאישום הראשון, בית המשפט קבע כי עדותה של המתלוננת לגבי כל אחד מאירועי האלימות המתוארים הייתה ממוקדת בזמן ובהקשר והיא לא הסתפקה בהטחת האשמות כלליות. כתמיכה לעדות המתלוננת הנוגעת לאירוע מיום 14.10.2009 (תקיפת המתלוננת בביתם) העידה מטעם התביעה ד"ר כהן, רופאת ילדים, אשר סיפרה כי המתלוננת הגיעה לבית החולים כשהיא מרכיבה משקפי שמש כהים, ולאחר שהמתלוננת הסירה אותם, הבחינה בחבלות בפניה. כאשר שאלה את המתלוננת לפשר הדברים השיב במקומה המערער ואמר שלא קרה כלום ושהמתלוננת נפלה ממיטה ונחבלה בפניה. ראיה נוספת עליה נסמכה המשיבה היא עדותה של העובדת הסוציאלית, אשר פנתה למשפחה טרם שחרור הקטין מבית החולים, לפיה ראתה סימני מכות על גופה של המתלוננת בביקורי הבית שערכה. המתלוננת סירבה להשיב לשאלות לגבי אותם סימנים וכאשר נשאלה על כך במפורש השיבה כי המערער לא הכה אותה. כמו כן, בית המשפט ציין את התרשמותה של העובדת הסוציאלית כי המתלוננת היא אישה כנועה ומפוחדת שהמערער התייחס אליה באופן דורסני, מגמד ומקטין. המערער טען כי המתלוננת, אשר חששה מדיון שנערך בבית המשפט לנוער באשר לכשירותה וכשירות המערער לשמש הורים לקטין, בכתה ללא הרף והרכיבה משקפי שמש בגלל עיניה הנפוחות. כמו כן, המערער טען כי בעת שישן נפלה המתלוננת מהמיטה ונחבלה. אולם בית המשפט דחה את גרסת המערער אשר הכחיש את המיוחס לו.

           יחד עם זאת, בית משפט קמא קבע כי עדותן של המתלוננת וד"ר כהן אינן מצביעות על כך שנגרמו למתלוננת המטומות באירוע מיום 14.10.2010. לפיכך, נקבע כממצא רק קיומם של סימני חבלה ונפיחות בלתי מוגדרים בפניה של המתלוננת כתוצאה מן המכות שהכה אותה המערער. בית המשפט קבע שמחומר הראיות עולה, כי המערער גרם למתלוננת חבלות גופניות אך לא "פציעה" כהגדרתה בחוק ולכן לא ניתן להרשיעו בעבירה של פציעת בן משפחה. ואולם, בית המשפט עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) להרשיע נאשם על פי עובדות שהוכחו לפניו אך לא פורטו בכתב האישום. לעניין זה, נקבע כי אין ספק שלמערער ניתנה הזדמנות להתגונן בפני העובדות שפורטו בכתב האישום ולפיכך הרשעתו, בוודאי על פי הוראת חיקוק חמורה פחות, אינה פוגעת בהגנתו. נוכח האמור, הורשע המערער בשלוש עבירות של תקיפת בן-זוג לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק. למען הסדר יוער, כי מפסקאות אחדות לפסק הדין של בית משפט קמא מתקבל הרושם כי המערער הורשע אך בעבירה אחת של תקיפת בן זוג המתייחסת לשלושה אירועים (ראו פסקאות 111 רישא ו-142 להכרעת הדין ופסקה 2 לגזר הדין). ואולם, בפסקאות אחרות של פסק הדין, כמו גם מטענות הצדדים, הובהר כי בית המשפט הרשיע את המערער בשלוש עבירות מן הסוג האמור וגזר את דינו בהתחשב בכך (ראו: פסקה 111 סיפא להכרעת הדין ופסקאות 39 ו-58 לגזר הדין).

           אשר לאירועי האינוס בתקופת הנישואין, בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבוע ממצא לגבי קיומו של מעשה בעילה על סמך עדותה של המתלוננת. זאת משום שהמתלוננת נמנעה מלפרט את מהות תלונתה שהמערער אנס אותה ולא תיארה את פרטי הבעילה. נקבע כי בעבירה כה חמורה נדרש תיאור מדויק של המעשה ולא די באמירות כלליות.

5.        ביחס לאישום השני, בית משפט קמא דחה את גרסאות המערער ואחיו, אשר הכחישו את המיוחס למערער, וקבע כי ביום 21.3.2010, טלטל המערער את בנו באופן שגרם לו לנזק נרחב בעיניים, כולל היפרדות של הרשתית, אף כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר אם אותן חבלות גרמו במישרין ובאופן בלעדי לעיוורון. קביעות בית המשפט נסמכו בין היתר על שילוב של הממצאים אליהם הגיעה ד"ר אירן ענתבי, שבדקה את הקטין בבית החולים הדסה עין כרם, עם חוות דעתו של ד"ר יאיר מורד, מומחה בתחום רפואת העיניים. לעניין האירוע מיום 21.3.2010 נקבע, כי ממצאים אלו מוליכים למסקנה חד משמעית שהתינוק עבר אירוע אלים וטראומטי של טלטול סמוך למועד שבו אושפז בבית החולים. ממצאי הרופאים שוללים גם את התרחישים החלופיים שהעלתה ההגנה בהסתמך על גרסת המערער לפיהם הממצאים הקליניים נגרמו מנפילה של הקטין מהספה, מההחייאה שעשה לו המערער או מכך שהמתלוננת נפלה על הקטין ומחצה אותו.

           אשר לאירוע מיום 22.1.2010, בו יוחסה למערער השלכתו של הקטין על הספה, בית המשפט קבע כי מניתוח הראיות לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית בדבר טענת המשיבה שהתינוק הוטל על ידי המערער על הספה. ואולם, באשר לאירוע האלימות כלפי המתלוננת שאירע בצמוד לאירוע זה, נקבע כי על יסוד הצלבת עדויותיהם של המתלוננת, אחיו של המערער ואשת האח, הוכח שהמערער משך בכוח את העגיל באזנה של המתלוננת וגרם לפציעה בתנוך אזנה. בית המשפט קבע עוד, כי אמנם המשיבה לא ייחסה למערער משיכה באזנה של המתלוננת שגרמה לה לדימום, ואף לא ביקשה במסגרת סיכומיה להרשיע את המערער בעבירה של פציעת בן משפחה לפי סעיף 334 לחוק בצירוף סעיף 335(ב)(1) לחוק, אך ראוי במקרה זה שבית המשפט ישתמש בסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי וירשיע את המערער בהסתמך על אותן עובדות.

           אשר לאירועים הנוספים הכלולים באישום השני, בהם יוחסה למערער פגיעה בקטין, קבע בית המשפט כי המשיבה לא הבהירה בסיכומיה מהן הראיות שעל פיהן ניתן לקבוע את התרחשותם של אותם אירועים. נקבע, כי המקרה היחיד הנוסף שיכול לשמש בסיס לטענה הוא זה שכלול בתיאור שמסרה המתלוננת לגבי אירוע שבו לאחר שובו של הקטין מאשפוז בפגיה, טלטל המערער את הקטין בעגלה. לעניין זה נקבע כי גרסתה של המתלוננת בעניין זה היא גרסה כבושה ומאוחרת, שלא הוצגה בחקירותיה במשטרה וגם לא לפני התובעת במהלך הראיון שלפני העדות, בלי שניתן לכך הסבר המניח את הדעת. משכך יש קושי לבסס על תיאור זה ממצא עובדתי, מה גם שהוא אינו נתמך בראיות רפואיות. בנוסף, נקבע כי לא ניתן לקבוע על סמך הממצאים הרפואיים, המצביעים לכאורה על מספר אירועי טלטול, שהמערער הוא האחראי לאותם אירועים.

           נוכח האמור, המערער הורשע רק באירוע הטלטול מיום 21.3.2010 ועל כן לא ניתן היה לקבוע על-פי מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים כי העיוורון שנגרם לקטין נבע ממעשה זה, שכן המומחים קבעו שנזק זה ההוא תוצאה של מספר אירועים נפרדים של טלטול. נקבע כי על אף שמדובר במעשה עובדתי אחד, ניתן להרשיע את המערער בשלוש העבירות שיוחסו לו בכתב האישום בהתאם להוראות סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי לפיו לא יוטל על המערער יותר מעונש אחד בשל אותו מעשה.